<h1>איסור והיתר לרבינו יעקב ב"ר משה מבניולש פכ"ג</h1>
<h2>דף קיג.</h2>
דג טהור שמלחו עם דג טמא מותר, והוא שיהיה הטהור מלוח והטמא תפל. ואם היו שניהם מלוחים אסורים. ואין צריך לומר אם היה הטהור תפל והטמא מלוח שהוא אסור. ודוקא שהדג הטמא עליון, אבל אם היה תחתון, בקליפת מקום חיבורו סגי. יש נוהגין איסור שאין לוקחין דגים מלוחים של גוים מפני זה החשש שמא נמלחו עם דגים טמאים. ובמקום שיש לחוש חוששין ובמקום שאין לחוש אין חוששין. וכן כתבו הגאונים הלכתא אין לוקחין דג מליח מן הגוים כשיודע שנמלחו עם דג טמא, אבל [אם] אינו יודע מותר דאחזוקי ריעותא לא מחזקינן. ויש שכתבו שאם הדג מסוחר הדבר ידוע שאין מולחין אותו יחד, לפי שהדג הטמא צריך מליחה יותר מדג טהור. ועוד ששתי ספקות יש בדבר, [אחד] שמא לא נמלחו עם אחר, ואם נמלחו עם אחר שמא טהור מליח וטמא תפל היה. ואפילו נמלחו שניהם נתבטל בששים, דטמא וטהור שני מינים נינהו. ומאשר נתגלגל בדברי ענין מליחת דג טמא עם דג טהור, ראוי לדבר בענין הכבישה אם נכבשו יחד. משנה שלימה היא במסכת תרומה פרק י' [מ"ח] דג טמא שנכבש עם דג טהור כל גרב שהוא מחזיק סאתים שיש בו משקל עשר זוז ביהודה שהן חמש סלעים בגליל דג טמא צירו אסור רבי יהודה אומר רביעית בסאתים רבי יוסי אומר אחד מששה עשר בו. הנה רבינו שמשון (ביאר) [כתב] משנה זו (ביאור סתום לא פסק) [משנה סתומה דלא פירשה] בה אסור ומותר. ואמר שלשון המשנה באומרה דג טמא צירו אסור, מילתא באפי נפשה היא. ורישא דמתניתין איירי בבטול הבריה ושיעור הבטול ההוא בתשע מאות וששים, כדאיתא בירושלמי [שם ה"ה]. ופליאה ממני שטה זו. וחוץ מכבודו רחוקה מהדעת מצד עצמה ומצד מה שנמצא בה מן החתיכה, כמו שיתבאר. וראוי להציע תחלה. ואומר כי אחד משלשה עיקרים אשר בבריה הוא שתהיה כברייתה בלא חסרון. ועיקר זה כבר יצא ממכות פרק אלו הן הלוקין [ט"ז ע"ב] גבי רסק תשעה נמלים והביא אחד והשלימו לכזית וכו', כדאיתא התם. ואין בזאת ההקדמה ספק. וממה שנתפרסם גם כן שסימני דגים ידועים אפילו בראש ושדרה, ואין צריך סנפיר וקשקשת, כדאיתא בעבודה זרה [מ' ע"א]. וזה מבואר. ממה שראוי להתבונן בו, ביטול דג זה הטמא היכי דמי, אי בשלם, הרי הוא ניכר וצריך לסלקו. ואי בחסר, ביטולו כביטול שאר איסורין, שהרי אין לו דין בריה, כמו שקדם. ואם תאמר שאפילו ניכר ונסלקנו, לנתינת טעמו בעינן כולי האי כיון שהוא בריה. אי אפשר לומר כן דהא קיימא לן בפרק גיד הנשה [צ"ו ע"ב], גיד הנשה, שהוא בריה, בזמן שמכירו בנותן טעם לדעת האומר יש בגידין בנותן טעם. ואם נפשך לומר אע"פ שהדג סימניו ידועים, לפעמים יתערב במינים מתחלפים קצתם כצורתו עד שאין לבחון בהם, ומספקינן ביה דילמא שלם הוא, מתניתין כבר תירצת ועל ידי הדחק, הירושלמי במה תירצת ליה דגרסינן בירושלמי [שם], הורי רבי בון באהין עכברא חד לאלף. ועל כל פנים צריכים המפרשים להמשיך ענין המשנה בירושלמי אשר עליה, ותהיה הוראת רבי בון בביטול העכבר. וזה סובל מן הסתירה שאין למצוא עליה פירוק ותירוץ אפילו על ידי הדחק. אולם לפי דעתי יצטרך לבאר המשנה הזאת בפנים אחרות שלא ביארה הרב ז"ל קדם זכרו. ואתחיל בביאורה ובהתרת הספקות אשר יפלו בו, ואומר אין ענין המשנה בביטול הבריה כלל, לא כולה ולא מקצתה. וכולה בענין הציר שייכא, ואינה סתומה. ובאומרה "דג טמא צירו אסור" דבק עם ראש המשנה. וזה ביאורה. דג טמא שכבשו עם דג טהור כל גרב שהוא מחזיק סאתים שיש [בו] משקל עשרה זוז ביהודה שהם חמש סלעים בגליל מדג טמא הציר אסור. וכינוי "צירו" שב אל הגרב שהזכיר. וזה הדעת של תנא קמא התבאר בגמרא דבני מערבא שיעורו, שהוא אחד מתשע מאות וששים. דסבירא ליה לתנא קמא דכולי האי בעינן לבטל ציר דג טמא אגב חורפיה. כדאמרינן [ע"ז ל"ג ע"ב] ציר שורף. ואע"ג דמין במינו בטל, אי אפשר לציר שיבטל אלא בזה השיעור. ורבי יהודה לא סבירא ליה כלל כתנא קמא, לא בענין הציר ולא בענין מין במינו. כי מה שנאמר "ציר שורף", לדעת רבי יהודה הוא לפי התערובת שבו ר"ל המלח והחומץ וכיוצא בהן. אבל גוף הציר היוצא מן הדג הטמא לדעת רבי יהודה זיעה בעלמא הוא, כדאיתא בפרק גיד הנשה [צ"ט ע"ב]. ומשום הכי אע"ג דבעלמא מין במינו לא בטיל, הכא בטיל, וביטולו קרוב למאתים כמו שמבואר משיעור רביעית בסאתים. ורבי יוסי מתחלפת סברתו מסברת תנא קמא בענין הציר, ומסברת רבי יהודה בענין מין במינו. דסבירא לרבי יוסי מין במינו בטיל, וציר נמי זיעה בעלמא היא, ולפיכך יבטל בששה עשר. וכל שיעורים הללו לכל התנאים הם דרך סברא ואומדן דעת כל אחד ואחד לפי שיטתו. ואי קשיא לפירוש זה הא דגרסינן בפרק גיד הנשה [שם], שהרי ציר שיעורו קרוב למאתים דתנן דג טמא צירו אסור, אלמא רישא דמילתא הוא. זה הספק יקל מאד היתרו למורגל בדרכי התלמוד ובלשונותיו, שלא לקחוהו בתחלת הדבר אלא במה שיוצא מן המשנה ואע"פ שזה אינו לשונו. ומצאנו זה בתלמוד במקומות רבים. כגון בעבודה זרה [י"ד ע"א] דתנן כל שיש לו עיקר יש לו שביעית. וזו אינה משנה בשום מקום, אבל יוצא ממשנה אחת דשביעית. ובמסכת יום טוב [ד' ע"ב] גם כן "ותנן אין מבטלין איסור לכתחלה", ואינו לשון משנה, אבל יוצא ממשנה אחת דתרומות. ומי שלא ירצה זה הענין האמיתי, יסתפק באותן ספרים שלא נמצאת בהם גירסא זאת, ואם הם מעטים. ואפשר שזה הספק אשר התרנוהו בשני הפנים, הוא שהביא אל הרב לבאר ביאור שאי אפשר לקיימו. ושורש ביאור זה אשר יתעורר אליו המעיין בעיון ראשון לפי לשון המשנה מצאנו מבואר בתוספתא, אשר הוסיפה ביאור על המשנה כמנהגה, וזה לשון התוספתא [דתרומות פ"ט ה"א] דג טמא שכבשו עם דג טהור כל גרב שהוא מחזיק סאתים משקל עשרה זוז ביהודה שהן חמש סלעים בגליל דג טמא צירו אסור רבי יהודה אומר רביעית בסאתים א"ר יוסי אחד מששה עשר בו א"ר שמעון בן מנסיא אין לך כל גרב שהוא מחזיק סאתים שיש בו משקל עשרה זוז ביהודה שהם חמש סלעים בגליל. דג טמא שאין בו רביעית. אע"פ שאין אנו מרחיבין בדברי רבי שמעון, מדבריו לקחנו מופת גדול על כונתו בפירוש המשנה. וזה העיקר הגדול למי שרוצה לעמוד על עיקר הדברים. ואחר שהצענו פירוש המשנה והתוספתא, נשלים לבאר ענין הירושלמי המובא למעלה. והוא, הורי רבי בון באהין עכברא חד לאלף. ונאמר שההוראה ההיא גם כן בציר. ויש מחכמי דורנו מי שהוגיע עצמו לבאר זה בציר דג או כיוצא בו, לפי מה שחשב שלא יהיה כיוצא בציר ומאיכותו אלא היוצא מן הדגים בכבישה. ולקיים זה הדבר פירש שעכבר זה אחד מעכברי המים. ואנו אין לנו אלא פשטי הדברים בלא שום יציאה ונטיה מקויהם הישרים. ולא נחוש במה שחששו בענין הציר שיהיה מדג מה שידוע מענינו ר"ל שהתערובות ההם שבהם הכבישה מוציאים מיחל מהדבר הנכבש, יהיה דג או זולתו. ובעל ההוראה הזה הפליג בשיעור ביטול מת"ק דמתניתין וחלק על כולם. או אפשר שנמצא בכבישת הדגים אשר נפל שם העכבר השיעור הזה, והתיר כל הציר. ואפשר גם כן שהתירו אם לא נמצא אלא תתק"ס. וראוי לעמוד מעתה על עיקר הפסק ולבאר היוצא מן הדברים. קיימא לן דמין במינו בטיל. ובזה שוים ת"ק ורבי יוסי כמו שהתבאר. וכן נאמר בהוראת רבי בון דאע"ג דמין במינו בטיל לא בטיל אלא באלף אגב חורפיה. וכן פסק הר"ם בפירוש המשנה כהוראת רבי בון. והדין כן יגזור לולי מה שנמצא לזה הפסק סתירה מתלמוד הבבלי כמו שיתבאר. ולפיכך חזר בו הרב בחיבורו הגדול, ופסק למאתים כרבי יהודה. משום דרבי יוסי בר' חנינא נקיט מילתיה דרבי יהודה בסתם בפרק גיד הנשה [צ"ט ע"ב], לא כל השיעורים שווים, שהרי ציר שיעורו קרוב למאתים, דתנן וכו'. אלמא דהכי קים להו, שהרי הציר שיעורו קרוב למאתים. מדלא קאמר "שהרי ציר לרבי יהודה". ואם תאמר לדוגמא בעלמא נקטיה להורות שאין כל השיעורים שווים, תמה על עצמך איך זה לא הורה זה מרבי יוסי דנימוקו עמו שאמר אחד מששה עשר בו, והורה עם זה שאין כל השיעורים שווים. אלא לאו שמע מינה מדנקיט מילתיה דרבי יהודה במאמר מוחלט ועזב דברי רבי יוסי ותנא קמא, דלמסקנא נקטיה. ואם יקשה המקשה איך נפסוק כרבי יהודה, וזה השיעור לרבי יהודה הוא לפי דמין במינו לא בטיל וזיעה בעלמא הוא, ולדידן דסבירא לן דמין במינו בטיל היה לנו להקל בציר כיון דזיעה בעלמא הוא, ידע המקשה שרבי יוסי בר' חנינא ותופסי שיטתו לא פסקי כרבי יהודה מטעמיה כלל. דודאי סבירא להו מין במינו בטיל, אלא שנתחלף דעתם בענין הציר מדעתיה דרבי יהודה. ולפי (סדורו) [חידודו] צריך להחמיר בו. וראו הם עם זה, שהשיעור השוה והקרוב אל הדעת הוא שיעור רבי יהודה, לא כהפלגת תנא קמא, ולא כקולת רבי יוסי דסבירא ליה דזיעה בעלמא הוא. והאי דשקלינן וטרינן בגמרא דשאני ציר דזיעה בעלמא הוא למידק טעמיה דרבי יהודה דסבירא ליה דמין במינו לא בטיל. אבל למאי דסבירא לן דבטיל לא נאמר דשאני ציר דזיעה בעלמא הוא. ועם זה התבאר פסק משנה זו על העיקר.
